"אנחנו בונציה, והיא אומרת, על מה אתה חושב? ואני אומר, יופי. חושב על כמה אנו רחוקים מקיבוץ הבניינים והשדות היבשים של רמת השופט"... (תחילת "אנחנו בונציה" של נועם וואהל).
הגעתי לונציה והתחלתי לגלות משהו מאיטליה האמיתית. אותה ארץ שחיים בה אנשים, שיש בה עומק ורגשות יותר ממה שרואים במוזיאון הפתוח שחלפתי דרכו עד היום: רומא, פירנצה, נאפולי. יפהפיות מרוחקות שלי שאני חולפת בהן ומתפעלת ורואה, אבל הן לא חלק ממני ואני לא חלק מהן ופגישתנו ,גם אם מרשימה, לא משאירה חותם בלב.
ונציה היא עיר מאוד משונה. היא בנויה כחלקות אבל על מים. קוביות-קוביות המחוברות בגשרים, ומים בכל פינה. הבניה הזאת יוצרת תחושה של ארעיות אצלי. כאילו עוד רגע קט כל העיר הזאת תתפרק לחלקיה וקוביה אחר קוביה יפליגו למרחקים. ועם זה, הבתים ישנים, האבנים כבדות וההיסטוריה המפורסמת של העיר מוכרת וידועה. היא כאן כבר המון זמן. האיחוד הזה של הארעי והקבוע משרה אווירה סוריאליסטית בעיר.
הימים ימי סוכות והעיר אפופת חלום. אד קבוע עולה מהמים וערפל מכסה את גגות הבתים. עננים כבדים מתקבצים, אבל הגשם מתעכב בינתים. העיר כרגיל, גדושה תיירים. אנשים יפים דוברי שפות רבות ממלאים את רחובותיה. העברית שוב מורגשת יותר מבעבר. חנויות המזכרות משגשגות. בין קפה אינטרנט יקר להחריד לבין חנות של "מסכות ונציאניות מקוריות" תוצרת סין שוכנת החנות של פלביה. לא מתחבאת, אבל גם לא מאוד בולטת. רק בובה אחת לבושת קרינולינה עומד בפתח הדלת, מרמזת על ארץ הפלאות שמעבר לסף.
אצל פלביה אוסף אדיר של מסכות ונציאניות בעבודת יד. מסכות מעיסת נייר, מבד, מעור (חבל). בעיצובים פראיים או בעלות עיטורים עדינים-עדינים שצויירו במשך שעות ביד מיומנת ובוטחת. ותלבושות יש, יפהפיות, לגברים ונשים, ילדים וילדות, כולן נתפרו אישית עבור אורחים שבאו לקרנבל המסכות ועכשיו הן מושכרות מפעם לפעם ולעתים גם קונים יש להן. פלביה מקסימה ויש לה זמן לצערה, היא אומרת. דור שלישי בונציה לתופרי מסכות ותחפושות, מתאמצת למשוך את הדור הרביעי להישאר. הפרנסה דלילה במשך השנה ובזמן הקרנבל התחרות גדולה.המסכות המיובאות מסין אטרקטיביות לתיירים -; מזכרות נחמדות וזולות, אבל נשמה אין בהן. הרבה תיירים לא מעוניינים לשלם כסף רב כל כך על הנשמה שמושקעת במזכרת שיקחו הביתה. גם אני לא. אבל פלביה אוהבת את עבודתה מאוד. היצירתיות שלה מתפרצת בעבודה על המסכות ואור ממלא אותה כשהיא עוברת איתי על המסכות אחת אחת ומספרת את הסיפורים שלהן. כל מסכה טעונה מטען תרבותי ואישי, מספרת משהו על האדם שהזמין אותה או על הדמות שהיא מייצגת. פלביה מכינה קפה, אני מוציאה עוגיות ואנחנו שוקעות בשיחה על תיאטרון ואמנות, על קומדיה דל'ארטה, על פסטיבל הקולנוע שבדיוק פספסתי בעיר ועל הביאנלה לאמנות שמתקיימת עכשיו.
בשלב מסוים הבן שלה מגיע וממשיך לעבוד על המסכה הנוכחית שלו -; מסכה המיועדת למנצח צרפתי. גוף המסכה כבר מוכן והוא מכין בחיתוכים עדינים את השבלונה שתשמש לעיטור. שתקן וחייכן הוא עובד ומקשיב. כשהוא גומר, פלביה מזמינה אותי לראות אותו מניח את השבלונה וממלא את המסכה בסימני תווים ושורות מוסיקליות. יש מחשבה מאחורי כל נקודת צבע.
אני יוצאת והעיר נראית לי שיפתה עוד מאז הבוקר.
הביאנלה לאמנות מתקיימת בונציה פעם בשנתיים ונמשכת כחצי שנה. במסגרתה ניתן ביתן לכל מדינה משתתפת והיא מציגה בו משהו ממרכולתה האמנותית. חלק מהביתנים מרוכזים באיזור סגור, שמזכיר קצת את גני התערוכה שלנו, וחלק מפוזרים ברחבי העיר - בכנסיות, בדירות, בחצרות. כל העיר מלאה ציורים ומיצגים ומוסיקה. יש המון מה לראות.
אני מתאכסנת בהוסטל שנמצא במנזר שהוא גם סמינר לכמרים, והגעתי אליו בעקבות המלצה של סניף חב"ד המקומי. ההוסטל נהדר. זול יחסית לסביבה, חדרים נעימים של 4-6 מיטות ובמיוחד -; גינה עם עצי פרי וצמחי תבלין. גינות הן דבר נדיר בונציה, שכולה אבן ומים והרבה אפור יש בה. הירוק הזה משמח אותי מאוד.
שמחת תורה
השנה זו הפעם הראשונה שאני מטיילת בחגים. לטייל בחגים זו חוויה מעניינת ומאתגרת לאדם דתי. הרבה מצוות אצלנו תלויות בקיומה של קהילה תומכת, במיוחד כשמטיילים. כבר בראש השנה ויום כיפור היתה ההתמודדות עם מציאת מקום לינה ואוכל ותפילות נעימות, שעברה בהצלחה. בסוכות נוספה מצוות הישיבה בסוכה והיא שבעצם הביאה אותי מלכתחילה לבלות שבוע בונציה -; להתארח בסוכת חב"ד ולברך שם על ארבעת המינים כל בוקר. החב"דניקים נחמדים מאוד ועוזרים המון, והתפילה אצלם מלאה שירים ושמחה ומוכרת לי מבתי כנסת חסידיים אחרים בארץ. הם מכוונים את עצמם בעיקר למטיילים היהודים הרבים הפוקדים את העיר, ובמיוחד לישראלים שבהם. הקשר עם הקהילה המקומית לא חזק במיוחד, אבל יחסי שכנות טובה מתקיימים שם.
בערב שמחת תורה התקיימו הקפות בבית הכנסת החב"די הקטן בחצר הגטו. בצהרי היום יצאו הבחורים עם כל הקהל לכיכר המרכזית של העיר בתהלוכה עם ספרי תורה, בשירים ובריקודים ומשכו קהל רב שהתקבץ סביבם. אני דווקא לא הגעתי בזמן. באותו יום אחר הצהרים נערכות הקפות בבית הכנסת הספרדי, בו מתפללת הקהילה המקומית. הקהילה קטנה, אולי מאה איש נמצאים שם. והיא עתיקה ויש לה מסורות רבות ושונות. שמחת תורה אצלם הוא חג של שמחה מתוך כובד ראש. רב הקהילה, איש קטן עם לחיים אדומות, זקן לבן וקול עמוק וצלול מוביל את התפילה ונושא דרשה באיטלקית. סדר ההקפות שלהם שונה מזה המוכר בארץ והוא כולל שיר אחד בכל הקפה. עזרת הנשים צמודה לעזרת הגברים, משקיפה כמוה על הבימה, והגדר המפרידה ביניהן נמוכה, כך שהנשים רואות את התפילה. אני הרגשתי שם הרגשה של שותפות. בתום התפילה וההקפות נשארנו בבית הכנסת בחורה אוסטרלית ואני, וכל אנשי הקהילה. זה זמן "מתן תורה" הקטן שלהם. כל ילד וילדה נקראים בשמותיהם אל הרב, מקבלים ממנו מתנה וברכה וחוזרים אל ההורים דרך הקהל הממלא את כיסיהם וידיהם בממתקים. הקטנים קיבלו סידור מאוייר לפעוטות, הבינוניים קיבלו סידור תפילה מעוטר, הגדולים קיבלו ספר על תולדות יהודי איטליה. ההתרגשות של כולם היתה רבה. היה נעים להיות אורחת בהתרחשות הזאת. קהילה מיוחדת, המחבקת בשמחה את מי שמבקרים בה.
פינת התכל'ס:
החנות של פלביה: http://www.veniceatelier.com/index_en.htm
הוסטל סנטה פוסקה: https://family.lametayel.co.il/%D7%94%D7%95%D7%A1%D7%98%D7%9C+%D7%A1%D7%A0%D7%98%D7%94+%D7%A4%D7%95%D7%A1%D7%A7%D7%94+ הביאנלה לאמנות: http://www.labiennale.org/it/Home.html
חב"ד ונציה (גם מסעדה כשרה יש להם!):http://www.jewishvenice.org
"אנחנו בונציה" / נועם וואהל: http://www.noamwohl.com/%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D/tag/%D7%95%D7%A0%D7%A6%D7%99%D7%94
