יום חמישי. ארמון הלברון והעיר זלצבורג.
עוד יום גשום, וגם קר ממש. עוד לא הכי קר שיהיה לנו כאן, אבל קר כמו בחורף הישראלי לפחות.
אחרי התלבטויות רבות אם להתחיל בארמון הלברון שבפאתי העיר או לשמור אותו לסוף היום שאולי יתבהר, אנחנו מחליטים להכנס ודי. מתחילים בתוך הארמון בסיור עצמאי, נחמד… הסיור הקבוצתי המודרך לחצר הארמון מתחיל בגשם, ובשלב הראשון המדריכה עוד חסה עלינו ולא מזמינה אף אחד לשבת ליד שולחן האבן עם המזרקות שבמושביו...בהמשך ממש לא אכפת לה שנירטב יותר ממה שאנחנו כבר רטובים מהגשם 
בקיצור, יצאנו רטובים, אך מרוצים ומשועשעים. היה יכול להיות יותר נחמד ביום שמש, אבל סה”כ החוויה היתה כיפית גם ככה.
מכאן ממשיכים לתוך העיר זלצבורג ומבינים, לאור הגשם הבלתי פוסק, שלא יהיה מנוס מלהכנס דבר ראשון למוזיאון הטבע והמדע, שבכלל לא תכננו להכנס אליו מלכתחילה. אבל הכניסה חינם עם הכרטיס, ובלתי אפשרי לטייל בחוץ ככה. אשר יגורתי בא לי- אדיר והבנים לא מוכנים לדלג על אף מוצג במוזיאון. הם יכולים להשאר כאן לנצח מבחינתם (אכן, מוזיאון מוצלח מאוד בתחומו, לחובבי הז'אנר. אני אישית במקומות האלה מתחילה בהתלהבות וממצה מהר)…
אני רואה (או מדמיינת?) שהגשם הפסיק, העיר קוראת לי, הסמטאות הציוריות מחכות לי, בתי הקפה מתייבשים לקראתי...מותשת מס' 4 מצטרפת לקיטורים שלי, ובסוף אני מצליחה איכשהו לגרד אותם מהמקום.
אנחנו משוטטים ברחבי העיר בדרכנו לכיכרות המפורסמות, הגשם מטפטף, קר לנו, ובסוף יושבים להתחמם ולהתנחם בשוקו חם ומפנק, שמחזיר את כולנו לחיים, ובאורח נס גם השמים מתחילים להתבהר קצת. הכיכרות נטושות והעיר באופן כללי די מאכזבת אותי באפרוריותה. אולי ביום בהיר יותר שמח כאן.
כדי להרגיש שהיינו כאן, ושניצלנו עד הסוף את כרטיס הזלצבורג שלנו, אנחנו עולים למבצר בפוניקולר, מטיילים קצת בסימטאות למעלה מול הנוף המרהיב, וקונים מזכרות ושוקולד מוצרט, שהילדים לא מאמינים לי שהם לא יאהבו...כולם מתגלגלים לפתחי בסוף. לצערי, אני מאוד אוהבת מרציפן.
חוזרים לאוטו דרך כמה רחובות ציוריים נחמדים, מצטלמים על גשר המנעולים, ומכיון שמצטבר שוב גשם מוותרים בצער על גני מיראבל ונוסעים הביתה לואגריין. (בסוף ברכב השכור שלנו, לא בזה של משפחת פון טראמפ שחנה לידינו)
יום שישי. נקיק ליכטנשטיין, רכבל ואגריני, ושופינג בקטנה
כל ערב אנחנו בודקים את התחזית למחר. כל ערב היא נראית אופטימית ועד הבוקר החזאים מתחרטים ומוסיפים לנו עוד יום גשם...האמת שהיום הזה לא נורא גשום, אבל מאוד קררררר.
מתחילים את היום בנקיק ליכטנשטיין העמוס לעייפה. הולכים בטור צפוף, מתמהמהים בכל פעם שמישהו מקדימה עוצר לצלם. והדרך היא דו סיטרית. מגיעים לקצה, מצטלמים, פוגשים את משפחת ש', חוזרים באותה דרך. יפה פה, הגשם לא אמור מאוד להפריע גם אם היה יורד חזק יותר, כי רוב הדרך מוגנת ע”י הסלעים, ומסביב מטפטפים מים מהסלעים כל הזמן ממילא.
ביציאה יש דוכני מזכרות, אז אנחנו קונים מזכרות…
מכאן חוזרים לואגריין, לרכבל ואגריני. בדרך אני קולטת קניון קטנטן עם C&A ומסמנת לעצמי…
העליה ברכבל ואגריני ארוכה מאוד. בסיומה אנחנו יוצאים לתוך ענן...אני מתבאסת נורא. ממש חיכיתי להגיע לכאן, ובסוף גם לא רואים מטר קדימה וגם קפוא פה שאין לתאר.
הילדים, כדרכם של ילדים, לוקחים פחות קשה ממני, קופצים על הטרמפולינה הענקית, חוצים את האגם הקטן על הרפסודה ועל גשר החבלים, רצים קדימה, משחקים במתקני החבלים ומתגלשים...לפחות מישהו פה נהנה. לי קר והדבר היחיד שאני רוצה זה להתחמם איפשהו. משפחת ש' מתקדמת יותר מהר מאיתנו וקוראים לנו להצטרף אליהם לבקתה החמימה שאנחנו רואים באופק הרחק. אני כמעט מוותרת ורוצה לחזור פשוט לתחנת הרכבל מרוב שקר לי, אבל בסוף מסכימה להמשיך הלאה, ובסופה של דרך שנראית לי נצח אני פורצת בסערה אל המסעדה החמימה ונושמת לרווחה
מסתבר שפספסנו את נגן האקורדיון שהנעים למשפחת ש' את השהות עד רגע לפני שהגענו, אבל אנחנו מסתפקים בשוקו החם ואני גם חוטאת בשטרודל תפוחים ששוחה לו בעונג ברוטב וניל.
אחרי הפשרה ארוכה אנחנו אוזרים אומץ ויוצאים שוב אל הקור, שאיכשהו מתמתן קצת. ממשיכים לאיטנו בדרך בחזרה לתחנת הרכבל, ומחליטים לחזור לקניון שראינו בדרך לכאן.
הקניון הזה, שלצערי אני לא יודעת לומר איפה הוא בדיוק (על הדרך בין ואגריין לנקיק ליכטנשטיין) או מה שמו, מספק לנו בדיוק את הצורך הלא היסטרי שלנו לשופינג. C&A בגודל בינוני לי ולמתבגרת מס' 2, חנות צעצועים אחת לכל היתר, ותוך פחות משעה יצאנו משם שמחים וטובי לב ועם “וי” גדול על הסעיף שמעיב על טיולים לחו”ל של משפחות רבות. שבת שלום!!
י
שבת
כ”כ קר, שכשנגמר לנו המקום במקרר לכל האוכל שהכנו לשבת, אנחנו פשוט הופכים את אדן החלון של המרפסת למקרר. כמעט פריזר…
כ”כ קר, שאנחנו מבלים את רוב השבת בתוך הצימר ובחדר המשחקים המבורך שבקומת הכניסה. ומזל שבמסגרת השופינג קנינו גם פאזל.
בצהרים אנחנו יוצאות, כל הבנות, לטייל קצת בעיירה המנומנמת ואגריין, שיש בה בקושי חנות בזאר אחת שהסחורה בה מזכירה לי את השק”ם של פעם.
לפנות ערב כשהבנים מסיימים סוף סוף את הפאזל אנחנו הולכים ל”עולם המים” שביום גשום וקר הוא לא ממש אטרקטיבי, כי רוב הבריכות והפעילויות בו הן חיצוניות. בפנים יש בריכה אחת מחוממת, ואחת של קטנטנים עם מגלשונת קטנה, והילדים המשוגעים שלנו גם התגלשו במגלשה הגדולה, שנשפכת בסופה לבריכה שבחוץ
בדיעבד...זוכרים את היום המושלם שלנו בקיצשטיינהורן, אי אז בתחילת השבוע? פה היינו צריכים לסיים אותו אז. ולהשאיר את מרחצאות באד הופגשטיין ליום ראשון או שני הבאים עלינו לטובה ול(גשמי)ברכה ולקרה.
“כשהנשמה מאירה גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים”...שבוע טוב!!
יום ראשון. הגדולים למערת הקרח וורפן. הקטנים לרכבל אפנברג- הר הרוחות. וכולם יחד ללאקי פליצר.
היום עוד יותר קר מאתמול. קר לפחות כמו חורף בניו יורק.
התפצלנו, יחד עם משפחת ש'. כל הגדולים עם האבות נוסעים למערת הקרח. לפני כן הם מורידים אותנו האימהות עם שלושת הקטנים בתחנת רכבל אפנברג המעלה אותנו להר הרוחות.
הביקור במערה: אדיר מקטר על הקור הנורא בדרך הארוכה עד המערה. בתוך המערה- מערה... עושה רושם שהם נהנו, אבל לא נראים יוצאים מגדרם מרוב התלהבות. אסור לצלם בפנים.
הביקור בהר הרוחות: לפחות ביום הספציפי הזה, הקר באופן קיצוני, הערפילי ברמה שלא רואים כלום, אבל כלום, קדימה, הריק מתיירים חוץ משתי אימהות משוגעות על טפיהן האומללים וקהילת מתפללים קבועה שמגיעה למקום בכל שבוע למיסת יום ראשון וארוחה במסעדה הצמודה...לפחות ביום הספציפי הזה מצאתי את המקום בהחלט ראוי לשם שניתן לו, הר הרוחות…
בכניסה לרכבל כל ילד מקבל חוברת פעילות חמודה, בה עליו לסמן במדבקות את רוחות הרפאים החביבות שיפגוש בתחנות השונות למעלה, ומאותו רגע חמוד מס' 5 רק מחכה בקוצר רוח למצוא את הרוחות...את מפח הנפש הוא כבר יסחוב איתו בחזרה כל הטיסה הביתה.
לו רק היינו כאן ביום יפה...זה אתר כ”כ חמוד, מעוצב כ”כ יפה (כלומר, ככה נראה היה לי מבעד לערפל), עם פעילויות מקסימות בדיוק לגיל הזה של הקטנים. אבל אחרי שהצלחנו להגיע אל הפסגה (בקרונית שתודה לאל המשיכה לעבוד למרות שכמעט ולא היה בשביל מי), נכנסנו למסעדה וכמעט שהטבלנו עצמנו לנצרות, רק שיתנו לנו להישאר כאן באויר החמים, עם השוקו החם ששתינו הכי לאט שרק יכולנו, כשכל חמש דקות פונה אלינו מלצר לברר “אם הכל בסדר” (ומנסה לרמוז שהם ישמחו אם נפנה פה את המקום כי תכף נגמרת המיסה והחברה' רעבים).
כשהילדים כבר באמת התחילו לטפס על הקירות לא נותרה ברירה ויצאנו אל הקור והערפל לחפש כבר את הרוחות המ*&^%^ האלה, שהתחבאו ממש טוב עד שכבר ביקשנו את נפשנו למות ובאזניים הקפואות שלהם תפסנו אותם וברחנו למטה כל עוד נפשנו.
בחזרה למטה, בטמפרטורה שפויה בהרבה, נתנו להם לפרוק את האנרגיות על המתקנים בתשלום, עד שהגיעו ניצולי מערת הקרח לאסוף אותנו.
עכשיו לכו תשכנעו אותם שסבלנו לפחות כמוהם
מסקנה: כשקר אז קר. אין לאן לברוח. אבל זה כנראה באמת היה חוסר מזל ונפלנו על קור קיצוני וחריג מאוד ביולי, אפילו באוסטריה.
משפחת ש' הנבונה המשיכה מכאן למרחצאות באד הופגשטיין.
משפחתנו, שכבר כילתה את האופציה הזו, שמה פעמיה למתחם “לאקי פליצר” בפלכאו. מגלשת ההרים כאן הוכתרה במפתיע כשווה יותר מזו של אבטנאו. המתנפחים הם ללא תשלום. ואת שאר היורואים שלנו, אחרי תחנונים, שרפנו בסיבוב לשני הקטנים על סוסי פוני, כאילו הם לא גדלים במושב עם חוות סוסים מטר מהבית.
עוד ביקור בזק אחרון ב”עולם המים”, רק כי מגיע לנו (ואגב, מכיון שלא טרחתי ללבוש בגד ים בשל הזמן הקצר שהקצבנו לעצמנו, גורשתי מהמקום בבושת פנים...אסור לשבת בפנים עם בגדים. לתשומת ליבכם)...שוקו חם בבית קפה השכונתי, ונגמר עוד יום.
אבל הי, לפחות תם פרק מזג אויר מחורבן. ממחר חוזרת השמש לחיינו.
להתראות בפוסט הבא…
