שלוש בנות - 18, 16 ו-14.
שני הורים.
חודש אחד
והחלטה אחת: הפעם נוסעים להודו.
לפני שמתחילים - כמה דברים שכדאי לדעת
הודו היא לא עוד יעד שמגיעים אליו עם רשימת "חובה לראות" ומסמנים וי. היא ענקית, מגוונת, רועשת, שקטה, כאוטית, מסודרת, צבעונית, מתישה וממכרת - לפעמים כל זה באותו יום.
ויזה - אל תשאירו לרגע האחרון
צריך ויזה להודו, וכדאי לטפל בזה מספיק זמן מראש. הודו מפעילה מערכת e-Visa רשמית, והבקשה נעשית אונליין. המערכת יכולה להיות מתישה, לכן, אפשר להיעזר בסוכן מוכר שנותן שירות בתשלום.
לטייל בהתאם לעונה ולבחור את האזור הנכון
אנחנו בחרנו בצפון הודו, ובעיקר בלאדאק ובאזור ההימלאיה. בעוד שבחלקים גדולים של הודו הקיץ חם, לח וגשום, אזורי ההרים מציעים מזג אוויר נעים יותר - אם כי גם שם מזג האוויר יכול לשבש תוכניות ברגע.
גובה - להתייחס ברצינות
נחתנו מייד מדלהי החמה בגובה של כ-3,500 מטר בלה, וזה מעבר די קיצוני לגוף. כדאי להתכונן מראש, להתייעץ עם רופא לגבי תרופות למקרה הצורך, ובעיקר - לתת לגוף זמן. אנחנו הקדשנו ללה כארבעה ימים של התאקלמות לפני מאמצים משמעותיים.
אין מרחב
בהודו יש אנשים. המון אנשים. על הכביש, במדרכה, בשוק, בתחנת הרכבת, ליד האוטו, ליד האוטו השני ובעיקר - בדיוק במקום שבו חשבתם שאתם עומדים לעצור. ואין מרחב אישי ברמה שהם סקרנים, מתשאלים, מציעים, נצמדים בכל מדרכה ואתר. חשוב שבנות ישימו לב איך להסתובב בדלהי, ללא כתפיים וברכיים חשופות, רצוי לשים שאל במידה והאזורים חשופים.
מוניות
בדלהי אפשר להזמין Uber ישירות מהאפליקציה, וזה פתרון נוח מאוד להתניידות בעיר. יש גם אפשרויות לרכבים גדולים יותר שמתאימות למשפחה.
סים - במיוחד אם מתחילים בלאדאק
סים שנרכש בלה יכול לשמש גם בהמשך באזורים אחרים בהודו, אבל סים שנרכש במקום אחר בהודו לא בהכרח יעבוד בלאדאק. עוד פרט חשוב למשפחות: ברכישת סים מקומי יש מגבלת גיל, ובפועל לא ממוכרים בלאדאק כרטיס סים מתחת לגיל 16.
בלי TikTok
TikTok אינו זמין בהודו, ולכן אם הבנות רגילות לחפש מקומות, מסעדות ורעיונות דרך סרטונים קצרים - כדאי להגיע עם מקורות חלופיים. מטיילים שפוגשים בדרך, בעלי גסטהאוסים, נהגים, סוכנים מקומיים, קבוצות WhatsApp ובעיקר - אנשים שהיו שם יום קודם.
נהג פרטי בצפון הודו הוא כמעט חלק מהמשפחה.
בלאדאק, ובמיוחד בעמק נוברה, רכב ונהג צמוד נתנו לנו המון גמישות. הנהג גם היה מקור המידע הכי אמין שלנו לגבי מצב הכבישים, הצבא, המשטרה ומזג האוויר. כשדרכים נסגרות בגלל גשם או מפולות ועוד מידע חשוב מהדרכים.
אל תתכננו כל יום וכל לילה מראש
זו אולי ההמלצה הכי טובה שלנו. הזמנו לא מעט מקומות יום-יומיים מראש, ולעיתים אפילו תוך כדי תנועה. זה נתן לנו אפשרות להישאר במקום שאהבנו, לקצר מסלול שלא התאים לנו או לשנות כיוון בגלל מזג האוויר.
והכי חשוב - אל תתאהבו במסלול שלכם יותר מדי.
הוא הולך להשתנות. אצלנו זה קרה שוב ושוב.
ואל תבנו על נסיעות קצרות רק כי Google אומר שעתיים
בהודו שעתיים יכולות להיות שעתיים, ארבע שעות, או שעתיים שבהן אתם עומדים בפקק ומנהלים דיון פילוסופי על משמעות החיים.
עם מתבגרות - תנו להן מרחב.
דווקא האפשרות שלהן להסתובב, לשבת בבית קפה, לדבר עם מטיילים, להכיר מקומיים ולהירשם לסדנאות הפכה את הטיול להרבה יותר שלהן. אבל חשוב למקם את המלון באזור מרכזי שתהיה להן גישה וללא תלות במונית.
ובעיקר - לבוא עם סקרנות ולא עם ציפייה שהודו תתאים את עצמה אליכם.
לסיפורי דרך מהזווית של בן זוגי עזי לוי - מוזמנים להציץ בבלוג https://www.ezylevy.com/blog/categories/%D7%94%D7%95%D7%93%D7%95
דלהי - נחיתה רכה בהודו
הטיול שלנו התחיל בדלהי בטיסה של אתיאד החברה של איחוד האמירויות.
החלטנו לא לקפוץ ישר להרים ולגובה, אלא לתת לעצמנו יום התאקלמות בעיר. לנו ב-The Lalit New Delhi, , מלון נוח ומפנק במיקום מצוין, קרוב ל-Connaught Place - הכיכר המרכזית והתוססת של מרכז דלהי.
אחרי ארוחת בוקר מפנקת במיוחד, הז
מנו דרך המלון נהג עם Toyota Innova, והתחלנו את ההיכרות הראשונה שלנו עם הודו.
הבחירה בנהג פרטי כבר מהיום הראשון התבררה כמוצלחת. הוא היה גם נהג, גם מדריך וגם סוג של מוקד מידע אנושי. לקח אותנו בין האתרים המרכזיים, חיכה בסבלנות בכל מקום, הסביר, המליץ ובעיקר - זרם איתנו.
התחלנו ב Agrasen ki Baoli היא באר מדרגות עתיקה בלב ניו דלהי, שנבנתה כדי לאגור מי גשמים ולאפשר לאנשים להגיע אל המים גם בעונות היבשות.
המשכנו ל -Qutub Minar, מגדל ניצחון עתיק ומרשים שמתנשא לגובה של כ-73 מטרים, וסביבו מתחם היסטורי מרשים.
משם המשכנו ל-קבר הומאיון, מתחם הקבורה המוגולי המפואר שנחשב לאחד ממבשרי הסגנון שהגיע לשיאו מאוחר יותר בטאג' מאהל.
אחר כך המשכנו ל-מקדש הלוטוס, מקדש בהאי מרשים המעוצב בצורת פרח לוטוס ענק.
ובין לבין - קניות? הנהג מחכה. מסעדה? הוא כבר מוצא מקום טוב. רוצות לראות משהו? נוסעים.
מבחינתנו זו הייתה נחיתה רכה יחסית לתוך הודו. במקום לזרוק את הבנות ישר לתוך הכאוס, הרעש והחום של העיר, הייתה לנו מכונית ממוזגת, נהג מקומי סבלני ובעיקר תחושה שיש מישהו שמחזיק קצת את ההגה - תרתי משמע.
והבנות התאהבו בדלהי. כבר ביום הראשון הן הודיעו שהן רוצות לחזור אליה בסוף הטיול.
לאדאק - נחיתה על הירח
לינה במלון Enso Boutique Stay
נחיתה מדלהי החמה בלה, בגובה של כ-3,500 מטר, היא חוויה בפני עצמה. האוויר דליל, הגוף קצת מתבלבל, וכל עליה קטנה במדרגות מרגישה כאילו מישהו החליט להוסיף עוד קומה לבניין.
לה היא בירת לאדאק, והיא נמצאת בתנופת פיתוח מטורפת. התיירות בה מתחזקת, וכישראלים מרגישים שם מהר מאוד בבית.
יש סוכנויות שמלאות במטיילים ישראלים, גסטהאוסים עם המלצות של מטיילים קודמים, מסעדות, נהגים, טרקים, טיפים ובעיקר המון מידע שעובר מפה לאוזן.
אנחנו פשוט הסתובבנו.
המדרחוב של לה מקסים. חנויות שטיחים, צעיפי פאשמינה מקשמיר, כלי נגינה טיבטיים, צלילים שמגיעים מהמנזרים, צפירות נהגים שלא ממש מאמינים בקונספט של "לתת להולכי רגל לעבור", אבק, צפצפות והרים מכל עבר. ובעיקר - תחושה שאנחנו במקום אחר לגמרי.
אחרי כמה ימים של התאקלמות סגרנו עם הסוכנות של פונדו גם את הפרמיט - רישיון שנדרש לטיול בלאדאק (+91 99061 18735) החלטנו לצאת לטרק בעמק Sham Valley, שמכונה בפי המטיילים "Baby Trek".
השם הזה התברר כמעט אופטימי.
Sham Valley -Baby Trek
הרעיון היה פשוט: מונית מביאה אותנו לנקודת ההתחלה, אנחנו הולכים שלושה ימים בין כפרים, ישנים בהומסטייז ונושאים רק תרמיל קטן.
נשמע קליל.
כדי להיות בטוחים, ביקשנו מדריך. החלטה שהתבררה מהר מאוד כחכמה.
בנוסף ביקשנו לא להתחיל מהנקודה הרגילה, אלא לעלות עוד פאס אחד ולהתחיל מנקודה גבוהה יותר, כדי לקצר את יום ההליכה הראשון.
יצאנו עם ג'ימבה, מדריך לאדקי מקסים, שידע בדיוק איך להתאים את עצמו לקצב שלנו.
או ליתר דיוק - לקצב הנשימות שלנו.
כי הבעיה לא הייתה שהמסלול קשה במיוחד. הבעיה הייתה שאנחנו הולכים... ונגמר לנו האוויר.
כל עלייה, אפילו מתונה, הפכה לפרויקט. כמה צעדים, עצירה. עוד כמה צעדים, עוד עצירה.
אחרי כארבע שעות הגענו לכפר יאנג טאנג כשהמשפחה כולה מרגישה כאילו חזרה ממסע כומתה.
הגענו להומסטיי מותשים, אבל שם התחיל החלק שבשבילו בכלל יצאנו לטרק.
האירוח היה מקסים. התיישבנו על השטיחים, שתינו תה ובהינו בנוף.
מסביבנו חיי כפר שלא השתנו כנראה יותר מדי במשך מאות שנים: אנשים חורשים את השדות, מדשנים, קוצרים במגל, מטפחים את גינות הירק ומשתמשים בתעלות השקיה שמביאות מים מהפשרת השלגים.
בעלת ההומסטיי התחילה להכין ארוחת ערב, ואנחנו ביקשנו להצטרף.
וכך מצאנו את עצמנו יושבים במעגל עם בני המשפחה, המדריכים והנשים המקומיות, מפרידים אפונה, קורצים בצק ומכינים מומו.
הבנות התלהבו במיוחד.
התחלנו להתווכח איך ממלאים מומו נכון, איזו צורה היא הכי יפה, ומי המציא את צורת ה"אוזן המן".
ופתאום הבנו - זה בדיוק מה שחיפשנו.
לא רק להגיע לעוד נקודת נוף, אלא להכיר אנשים ולראות איך הם חיים.
אבל ההליכה עצמה? פחות.
המחסור באוויר, השמש והקצב האיטי של הנשימות פשוט לא היו מספיק מהנים עבורנו.
אז שינינו תוכנית.
הזמנו מונית למחרת.
ג'ימבה המדריך, לעומת זאת, לא נשאר מובטל. מסרנו אותו באהבה לקבוצה של ישראלים צעירים שכבר הספיקו קצת להתברבר ושמחו מאוד לאמץ אותו להמשך המסע.
אנחנו חזרנו ללה.
יום מנוחה - ויוצאים להרפתקה הבאה.
עמק נוברה - 6 ימים
הפעם החלטנו להיות חכמים יותר.
רכב צמוד. נהג פרטי. בלי תרמילים על הגב.
במילים אחרות: Baby Trek גרסת ההורים.
הנסיעה לעמק נוברה עוברת דרך אחד הכבישים המדהימים באזור. מטפסים לפאס בגובה של כ-5,000 מטר, עוצרים בשלג, מצטלמים ומנסים לקחת שאיפה עמוקה של אוויר.
ואז יורדים.
הנוף משתנה במהירות ממושלג למדברי.
ערוצי נחלים חורצים את ההרים, וכל פנייה חושפת שכבות גיאולוגיות בצבעים שונים - גרניט, צפחה, סלעי משקע - ומזכירה לנו שוב כמה קטן האדם מול הדבר הזה.
היעד הראשון היה דיסקיט ומשם הונדר.
בדרך מצאנו את עצמנו עולים על טרקטורונים ונותנים גז בדיונות החול. גם הבנות קיבלו הזדמנות לנהוג, וליד הייתה גם זיפליין שנראה מפתה.
Hunder עצמה היא כפר ירוק בתוך עמק מדברי, עם בתי הארחה, גינות ומטעים.
לינה במקום מקסים HUNDER NATURE RETREAT
בשעת השקיעה יצאנו לדיונות.
ההרים האדמדמים ברקע, החול, הגמלים והאור של סוף היום יוצרים מראה שקשה להאמין שהוא אמיתי.
וכמובן - אם יש גמל, צריך לעלות עליו.
עשינו סיבוב קצר, צילמנו, צחקנו, ובעיקר ניסינו להתעלם מהעובדה שהגמלים משאירים אחריהם מזכרות די ברורות בכל רחבי המסלול.
למחרת המשכנו לכיוון טורטוק.
Hotel Duktuk Turtuk - מפות Google
כשלוש שעות נסיעה, שוב בין כפרים, הרים וערוצי נחלים.
טורטוק היא כפר בלטי מוסלמי, שסופח להודו ב-1971 לאחר המלחמה עם פקיסטן.
הבתים נמוכים יותר, האדריכלות שונה, השדות מעובדים בשיטות מסורתיות, והכפר כולו מרגיש חי ועובד.
טרקטור כמעט לא ראינו. לעומת זאת ראינו המון אנשים עובדים בשדות, קוצרים חיטה ומטפחים את עצי המשמש הרבים שפזורים בכפר.התארחנו בבית הארחה מקסים, עם רופטופ שמשקיף על הכפר. וזה היה מסוג המקומות שאומרים עליהם: "נישאר פה עוד לילה." ואז:טוב, אולי עוד אחד....
האוכל היה חלק גדול מהחוויה. מטבח בלטי מקומי, שמבוסס על מה שגדל בעונה: סלטים טריים, משמשים, פטל, אגוזי מלך, כוסמת, מרקי נודלס בעבודת יד וכמובן מיץ משמש.
ביום השני הלכנו לבית הספר המקומי. יצא שזה יום של מבחן גדול, אבל מנהל בית הספר קיבל אותנו בשמחה ושוחח איתנו באריכות על מערכת החינוך, תוכנית הלימודים, תלבושת בית הספר ובעיקר על החיים באזור שבו החורף מקפיא כמעט כל דבר. הבנים שם כמובן לא פספסו את ההזדמנות לפתוח בשיחות עם הבנות, החליפו אינסטגרם, קיבלו הזמנות לקטיף משמשים והפכו בתוך כמה דקות לתלמידות חילופיות.
משם המשכנו לשוטט בכפר, הפעם בליווי כמה נערים מקומיים. עברנו בין הסמטאות, בתי הקפה והמסעדות, חצינו גשרים מעל הנהר השוצף ופשוט הסתובבנו.
בלי יעד.
בלי אטרקציה.
וזה היה בדיוק העניין.
אחרי יומיים בטורטוק עשינו חושבים.
מעיינות חמים בפאנמיק נשמעו פתאום פחות אטרקטיביים, והתחלנו לשמוע על מזג אוויר גשום וסכנה לסגירת הדרכים חזרה ללה.
אז חזרנו להונדר למסעדה שחיבבנו מאוד ולאווירה הרגועה שם..
יום למחרת התברר שהחששות היו מוצדקים.
הדרכים אכן נסגרו.
אין יוצא ואין בא.
הנהג שלנו היה בקשר שוטף עם הצבא והמשטרה, ואנחנו ניסינו להתקדם עוד קצת לכיוון לה.
עוד פקק.
עוד עצירה.
עוד המתנה.
ואז החלטנו לעשות פרסה.
וכך הגענו לכפר Sumur.
מקום לינה - Sabee eco villa
ושוב - מזל ששינינו תוכנית. נכנסנו לבית הארחה שנפתח רק שבועיים קודם לכן. המארחים קיבלו אותנו כאילו חיכו לנו כל החיים, וכשביקשנו להצטרף להכנת ארוחת הערב הם כמובן הסכימו. ישבנו וקילפנו ירקות מהגינה, ובמהלך הערב שוחחנו עם בת המשפחה, בת 22, שסיפרה לנו על החיים בלאדאק. היא סיפרה שכבר בגיל שמונה עברה ללמוד בלה ונשארה בפנימייה, כי הבית היה במרחק של שלוש שעות נסיעה. בגיל 16 עברה לצ'אנדיגאר, שם גרה באופן עצמאי. אחר כך למדה בקולג' דלהי..היא סיפרה על חיי הקמפוס, על התחושה שהיא שונה - לא הודית "טיפוסית" אלא ממוצא טיבטי-לאדקי - ועל מערכת החינוך, האוניברסיטאות והשחיתות שהיא פוגשת בהן. משיחה על החיים בהודו הגענו מהר מאוד למחאות סטודנטים ולפרשת בחינות הכניסה לאוניברסיטאות. ואז, כאילו זו המשכיות טבעית לחלוטין לשיחה, היא הזמינה אותנו לפסטיבל טיבטי בכפר.
ברור שהלכנו. נסענו איתה, רקדנו עם המקומיים, טעמנו תה טיבטי.
את התה הטיבטי אפשר להשאיר בפעם הבאה.
המשקה המקומי, לעומת זאת, עשה את העבודה.
רקדנו במעגלים עם המקומיים, צחקנו, והבנו שוב שאי אפשר לתכנן את החוויות הכי טובות של הטיול.
חוזרים ללה - ומשנים שוב את התוכנית
אחרי שישה ימים בנוברה החלטנו לוותר על הדרך היבשתית הארוכה לדרמסאלה.
המסלול המקורי כלל נסיעה של כ-12 שעות למנאלי ועוד כ-9 שעות לדרמסאלה.
תודה, אבל לא תודה.
טסנו חזרה לדלהי ומשם לדרמסאלה.
לפני הטיסה לקחנו עוד יום וחצי בלה - השלמת קניות, מזכרות ועוד ביקור במקום מעניין במיוחד:
https://secmol.org/ - בית ספר מחוץ לעיר שבו צעירים בגילאי 17-21 לומדים במשך שנה מיומנויות לחיים, אקולוגיה, אנרגיה מתחדשת ופיתוח בר-קיימא. משהו שמזכיר במידה מסוימת מכינה קדם-צבאית בישראל. הצעירים מקבלים גם תעודה וכלים שמסייעים להם להשתלב אחר כך בעולם העבודה.
דלהי - תחנת ביניים
טיסה לדלהי. מלון מפנק ליד שדה התעופה - The Umrao.
מטרת היום: לשטוף מעלינו את אבק הדרכים.
בחרנו במלון מפנק במיוחד, ואחרי כמה ימים של כפרים, דרכי עפר ומקלחות בסגנון "יש מים, תגידי תודה", הגענו למצב שבו חדר ממוזג ומקלחת טובה הרגישו כמו חופשה בפני עצמה.
בילינו יום שלם בקניון DLF והצמוד אליו Ambience Mall, Vasant Kunj. אחרי כל כך הרבה טבע וכפרים, היה משעשע לבלות כמה שעות בעולם המערבי המוכר - רק עם מחירים זולים משמעותית.
דראמסלה - בתוך ענן
למחרת טסנו לדראמסלה.
הפעם עם SpiceJet - חברת תעופה שלא ממש קיבלה מאיתנו ציון גבוה במדד "כמה אני רגועה בזמן הטיסה".
כשנחתנו היה בעיקר דבר אחד: מזל שהגענו.
משדה התעופה נסענו כשעה לכיוון דרמקוט, למלון חדש יחסית. Luxeevistaואז נכנסנו לתוך ענן.
דראמסלה היא בדיוק ההפך מלאדאק. ירוקה, רטובה, ערפילית, נעימה ומלאה באנשים מכל העולם.
כל פינה מציעה סדנה אחרת:
צורפות.
יוגה.
בישול.
גילוף.
ציור.
מוזיקה.
ריקוד.
מדיטציה.
מפת הנפש.
לידה מחדש.
מה שלא תרצו ללמוד על עצמכם - כנראה יש כאן מישהו שמוכן להעביר לכם סדנה בנושא.
הסמטאות מלאות בבתי קפה מעוצבים, אוכל טוב ואווירה של:
שב רגע.
לאן אתה ממהר?
קח קפה.
שתף.
צור.
תאהב.
בית חב"ד, הלב היהודי, המקום , יחד עם מרכז טושיטה פעילים מאוד באזור, ויש תחושה של קהילה קטנה. אפשר להבין למה ישראלים ומטיילים אחרים מגיעים לכאן ונשארים.
אנחנו תכננו להישאר כמה ימים.
נשארנו כעשרה.
כי דראמסלה היא בדיוק מסוג המקומות שלא צריך להסביר לעצמך למה אתה נשאר בהם.
פשוט נעים.
והבנות פרחו.
הן הרגישו חופשיות להסתובב, לדבר עם מטיילים, להכיר מקומיים, לפגוש ישראלים צעירים ולהירשם לסדנאות.
הרבה מהפעילויות פשוט נרשמות מהיום למחר. יש קבוצות WhatsApp פעילות שבהן מתפרסמים שיעורים, מפגשים וסדנאות.
כלומר - שוב, אין צורך לתכנן.
דלהי - הפינאלה
יומיים לפני סוף הטיול החלטנו לחזור מדראמסלה לדלהי בטיסה. נשמע פשוט. הגענו לשדה התעופה בדרמסאלה, השמיים התחילו להתענן, המונסון התקרב, ואיכשהו הטיסה שלנו הלכה והתרחקה.
בהתחלה עיכוב. אחר כך עוד עיכוב. ואז - ביטול. טוב, הודו. הבנו.
פתחנו במהירות את כל אפשרויות התחבורה וגילינו שיש רכבת אקספרס שיוצאת מתחנה שנמצאת כשלוש שעות נסיעה במונית.
אז יצאנו לדרך.
הנסיעה לתחנת הרכבת הייתה מתישה במיוחד, ובשלב מסוים הגענו לתחנה עם רעב של מי שעבר מסע הישרדות - וגילינו שאין שם כמעט שום דבר ראוי למאכל.
לא נורא. עלינו לרכבת. ופה הגיעה הפתעה נעימה. אחרי כל הכבישים, הפקקים, הצפירות והנסיעות המטלטלות, הרכבת הייתה חדשה, מודרנית ונעימה להפליא. שש שעות אחר כך ירדנו בתחנת הרכבת הצפופה של דלהי. הודו שוב עשתה לנו שינוי מסלול.
למחרת כבר חיכתה לנו הפתעה פחות משעשעת.
שלושה מבני המשפחה התעוררו עם חום גבוה. אחרי שבילינו לא מעט זמן בדרכים, החלטנו לא לקחת סיכונים והלכנו לבית חולים מקומי. קיבלנו טיפול, התאוששנו, ואחרי שנרגענו קצת יצאנו בכל זאת לסיבוב.
עשינו סיבוב בשווקים המקומיים, השלמנו מזכרות, מצאנו פריטים שלא ידענו שאנחנו צריכים עד שראינו אותם, וכמובן - קנינו.
ובסופו של דבר, הבנות קיבלו את מה שביקשו כבר בתחילת הטיול - עוד קצת דלהי.
הפעם כבר הגענו אליה אחרת.
אחרי שבועות של הרים, כפרים, כבישים, נהגים, גשם, עננים, מומו, נודלס, בתי הארחה וסדנאות, העיר הרגישה כמעט מוכרת.
את הדרך הביתה עשינו עם Etihad, החברה האמירתית המצוינת, ואחרי כמעט חודש של הודו חזרנו הביתה. עם מזוודות קצת יותר כבדות, הרבה יותר סיפורים, ובעיקר עם התחושה שהטיול הזה היה רק טעימה. כי הודו, מסתבר, היא לא מקום שמסיימים. היא מקום שמתחילים להכיר.
כמה זה עלה לנו?
הודו מאפשרת להתפנק אבל היא לא מפנקת.
ערך המטבע בערך: 100 רופי = 1 דולר= 3 ש"ח
לינה למשפחה של חמישה, בשני חדרים ובתנאים טובים: כ-40-100 דולר ללילה
ארוחה טובה מאוד למשפחה במסעדת תיירים: כ-75 ש"ח
קפה: כ-3 ש"ח
נהג פרטי ליום בדלהי או בעמק נוברה: כ-150 ש"ח
סדנה בדראמסלה: סביב 20 ש"ח, תלוי בסוג הפעילות.
לסיכום - אפשר בהחלט לאכול טוב, לישון במקומות נעימים, לקחת נהג, לעשות סדנאות, לשתות קפה ולהרגיש קצת כמו מהרג'ות.
