הדרך לביאנלה עוברת במילאנו

שלום לששת הקוראים שלי. תודה שחזרתם אלי.

הבטחתי לתאר את הדרך לביאנלה. אז הבטחתי. היום אני כבר אחרי. אז מה: החווייה עדיין איתי, וכך גם התמונות.

ואיזה חווייה. שום התנסות אמנותית בעברי הקרתני לא הכינה אותי לדבר הזה. הביאנלה היא אינסופית, ונציה היא אינסופית, מה שהופך את הביאנלה לסוג של גלקסיית אמנות מודרנית בתוך יקום האמנות הונציאני. אוצר הדימויים לקוח הישר מהסביבה שלשמה התכנסתי כאן: כנס אסטרופיזיקה של זה שתמיד נוסע לכנסים לבד, והפעם צירף גם אותי. אז בזמן שהוא התווכח בפאדובה על מודלים של כוכבים מתפוצצים וכאלה - אותו זה מרגש, מה לעשות - אני התרגשתי לי בביאנלה של וונציה.

מכיוון שהביאנלה כל-כך מציפה, ולא רק בגלל תעלות המיים, החלטתי להתחיל במשהו אחר: הדואומו של מילאנו.

יש לי חולשה לקתדראלות גדולות, עם רצפות פסיפס של שיש אדום ולבן ושחור וקפלות קטנות מסביב. אני אוהבת במיוחד את הגותיות שבהן, הענקיות, אלה שמפילות מורא על הנכנסים בשעריהן. אני מתה על השערים עם פיתוחי המתכת, על פינות הוידוי האינטימיות שממש מושכות לחטוא ולהתוודות, האפסיס עם כל עיטורי הקיטש, הקולות הצלולים של המיסות, הפרסקות הענקיים עם ישו ושתי המריות במבחר פוזות מרגשות וגם מפלצות האבן שפורצות מהקירות, מחוץ לכנסיה. הכל כל-כך יפה, כל-כך מושקע, חגיגי, מרהיב.

 אם אתם מבקרים בדואומו של מילאנו, אל תפספסו את הסיור על הגג. בתוך יער של צריחים גותיים, בין פיתוחי שיש של פרחים, עלים ומפלצות, הגענו פתאום אני וההוא לאותה מסקנה מפתיעה: זה בדיוק כמו המגדלים האלה של טיפטופי החול שהיינו בונים פעם, בים, כשהיינו ילדים. רק הרבה יותר סימטרי, וגם קצת יותר יציב. תודה לאל.

מוזמנים לדפדף באלבום ולהיווכח בעצמכם

 את החבר המתייסר הזה תפגשו בתוך הדואומו: