זו הכותרת שחזרתי ושיננתי לעצמי בראש לפחות בתחילת הטרק... אף פעם לא טיילתי ביער גשם (למרות שכנראה הוא לא באמת יער גשם), אף פעם לא חציתי נהרות של מי שלגים, אף פעם לא ראיתי דולפינים באמצע טיול, וכמובן אף פעם לא יצאתי לטרק בארץ זרה.. עד לפני ארבעה ימים.
אבל רגע לפני שאנחנו מתחילים לגולל את קורותינו, כדאי להתחיל לספר יום לפני כן. הגענו להוסטל פטגוניה האוס, שיסתבר לנו בדיעבד שהוא אהוב על ישראלים )שלא לומר יתר על המידה) בלילה והבנו שביום למחרת לא נוכל לצאת לסיור בעקבות הפינגווינים המאפיינים את המקום.. החלטנו במקום זה, בצעד לא אופייני, לצאת בעקבות הפטור ממס שיש בקצה העיר, מה שהסתבר כהליכה ארוכה ומאוד אפורה... לפחות הספקנו לבקר בבית הקברות המקומי, מה שנהיה מאז בואנוס איירס מסורת, הרי אין כמו השתטחות על קברי צדיקים לפני טרק. לבסוף הגענו ל"זונה פרנקה" הלא הוא האיזור הפטור ממכס של פונטה ארנס. מסתבר שהצ'ילאינים אוהבים לעשות הכל כפול ולכן הם בונים שתי חנויות של אותה פירמה סמוכות זו לזו, וכן קוראים לחנויות בשמות כמו סנצ'ז & סנצ'ז..
קנינו אוהל לשנינו ושקדי קנה משקפי שמש ששיוו לו מראה של מורפיוס ממטריקס.
לעשות סיפור ארוך לקצר, הבנו שהישראלים מסביבנו, או ליתר דיוק הישראליות שבהוסטל, מעדיפות לרבוץ בהוסטל, לדבר על האורז שאמא שלהן מכינה ולעשות סדנת יופי, אז נעדרנו מרבית היום מההוסטל בסיבובים וסידורים לאוכל, והשלמנו את סדנת היופי באופן עצמאי.
לאחר שארזנו תיק של 20 ק"ג כל אחד, השקמנו קום נרגשים ומלאי ציפייה לטרק הראשון ביבשת, מלווים בסיפור דרך שהעתקנו יום לפני כן מלמטייל, מפה שקנינו באחת מחנויות המטיילים בעיר, וזמני הגאות והשפל שהצלחנו לחלץ מלשכת התיירות העירונית. כמובן שהתייצבנו בדיוק בזמן שהזמנו את המונית, אבל באופן אופייני לטרניקיליטו המקומי המונית שלנו איחרה ב20 דקות (ככל הנראה בעל ההוסטל שכח להזמין אותה עבורנו בערב לפני).
המונית הביאה אותנו לריו סן פדרו, נהר סמוך לכפר סן חואן, מה שהיווה עבורנו את נקודת ההתחלה בטרק קרוז דה לוס מארס, הטרק לנק' הדרומית ביותר ביבשת דרום אמריקה (לא כולל האיים שמדרומית לה). תוכנית הטרק הייתה 3 ימים שבהם נחצה 3 נהרות, רצוי להערך בהתאם לגאות כדי שהנהרות יהיו ברי חצייה, ולבסוף להגיע לצלב הנכסף, שנבנה דרך אגב כמחווה לאפיפיור שהגיע ליבשת ב1987, או לפחות חודש לכבודו.
ביום ראשון החלנו לצעוד עמוסים לעייפה, אך מרוב התרגשות לא הרגשנו את כובד התיקים. מיד בתחילת הטרק ראינו דולפינים באוקיינוס. חשוב לציין, למי שמטייל עם סיפור הדרך של איתי אמוזה, שהוא מצוין כשלעצמו, שהנחל אחרי סן חואן נהיה נהר סן פדרו ב4 השנים שעברו, וגם בנו מעליו גשר, כך שהוא לא מהווה בכלל פקטור בדרך. לאחר הליכה של 9 ק"מ על דרך עפר ועל חול לכיוון המגדלור הדרומי ביבשת, שיחה מבולבלת עם המארחת בהוסטל שליד המגדלור (ספרדית שבורה), התחלנו לטפס ביער. יום שלם של הליכה כשהכל רטוב וביצתי, וכן יורד עלינו גשם, הופתענו לגלות את הנהר הראשון, שבצעד נדיר של אומץ חצינו אותו אפילו מבלי לפשוט את המכנסיים. לשמחתנו המים הגיעו לגובה הברכיים, אבל הקור היה נדיר.
המשכנו בדרך מספר קילומטרים והגענו לחנייה הראשונה שלנו, רטובים ברגליים, ובגוף כולו, ובאופן כללי הרגשנו כמו כר פורה לפטריות - לחים וחמימים. תחושתי באותם רגעים הייתה מעט חרדתית, כיוון שהרגשתי שלא באמת התעמתנו עם הנהרות עדיין, וברור שזו נקודת התורפה בטיול.
למחרת השקמנו קום (8 בערך התחלנו לטייל), אך נאלצנו לגלות שהגאות מונעת מאיתנו להתקדם, או כך לפחות חשבנו, עד שהגיעו 3 מטיילים מאירופה ופילסו לנו את הדרך.. אפשר לומר שמאז 42 היוצרות התהפכו.
צעדנו בעקבותם עד לנהר השני, צעידה שכללה טיפוס מעניין לשלוחה בוצית במיוחד. לשמחתנו הגענו לנהר השני ביחד איתם, כיוון שמנהיג החבורה שלהם היה ספרדי, מה שאפשר לנו להיעזר בדייגים המקומיים על מנת לחצות אותו עם סירה רעועה. שוב המזל היה לצידנו, ואנחנו עם הנהר הזה עוד לא התעמתנו.. המזל פחות שיחק לנו כשביקשנו מהבלגית שהייתה איתנו בסירה להנציח את הרגע. היא בתמימותה מיקדה את הפריים עלינו ושכחה להכניס לתוכו את הסירה מה שנתן תמונה סטדנרטית לחלוטין, ממש כמו שאר התמונות שלנו.
החלטנו לנצל את חצי השעה הבודדת של השמש שיצאה זמן קצר לאחר מכן, כדי לייבש את הדברים ולשזף את עורנו החסון אך הלבן, והתחלנו להתארגן בדיוק כשהחל גשם זלעפות. מיותר לציין שמזג האוויר בטרק היה כל כך הפכפך, שביום אחד עברנו רוח מטורפת, גשם זלעפות, וגם קצת שמש שקרנית.
המשך ההליכה לווה בטעות רצינית, שבה בחרנו להמשיך במסלול (המסומן לכל אורכו בסרטים ובסמרטוטים, סימון די ארעי יש לציין), ולהיכנס ליער, בעוד 3 המטיילים האחרים המשיכו לאורך החוף. כשהגענו לנהר השלישי נדהמנו לגלות את חבורתם העליזה מעברו הלא נכון, מבחינתנו, של הנהר, צועקים לנו שהם עברו לפני 45 דקות. קטסטרופה! ההחלטה שקיבלנו היא לחצות בשפל הקרוב, אז הנהר יהיה יותר עביר, שוב טעות.
ראוי לתת את ההסבר שהגענו אליו לגובה הנהרות. מחזורי הגאות והשפל הם של כ6 שעות, כלומר כל 6 שעות יש גאות או שפל לסירוגין. למה המים עולים, שאל אותי מתן?! ואני בתור מישהו שיודע דבר או שניים על משחקים במקלחת (אפרופו איבר מין גברי זקור, למי שקרא את סיפור הדרך), הסברתי לו שאתה לא משנה את הזרימה מהברז, אבל מידי פעם אתה סותם את הביוב עם הרגל, מה שגורם למפלס המים לעלות.. כך המים העולים מונעים מהנהרות להמשיך לזרום.
ובחזרה לרגעים שבהם עמדנו המומים ונבוכים על גדת הנהר... תוך שאנו מחכים שהמים ירדו (ואנו רואים אותם רק עולים), הכנו אורז והחלנו לדסקס האם לחזור על עקבותינו... מרגע שההצעה עלתה, לא הייתה דרך חזרה, כלומר הדרך חזרה הייתה הדרך היחידה. בהתחלה כיווינו לתפוס סירת דייגים בדרך חזרה, אבל הבנו שהסיכויים נמוכים. כיוון שהעדפנו 4 ימים של טרק הלוך חזור מאשר 6 (אנחנו לחוצים בזמן בטיול שלנו), לשנינו הייתה פציעה ברגל (שקד עם נעל מאוד לא נוחה שגרמה לו לצלוע אבל לסיים את הטרק כמו אריה, ואני עם ברך דואבת, כלומר מחלקת גריאטריה) ושנינו לא נוצרים הדוקים, החלטנו לחזור בחזרה.
ביום השלישי, בעודנו מגיעים בחזרה לנהר השני מלאי ציפייה לפגוש שם את הדייגים, מיודעינו, התאכזבנו לגלות שהם לא שם, אך שמחנו לגלות שני ריינג'רים צ'יליאנים שפגשנו ביום לפני כן חוזרים, כשכגם הם התייאשו מלהגיע לצלב (אחד מהם החליק על הבאנים החדות לאחר הנהר השלישי).. מלאי תושייה, ובעיקר רוצים לגמור עם זה כבר, התפשטנו לחלוטין וקפצנו למים, אך מיד כשראינו מה העומק חזרנו על צעדינו עם זנב בין הרגלים.. הצ'יליאנים בינתיים שמחו לגלות שהקור משפיע בצורה דומה על כל הפרטים במין הגברי). שעה של ציפייה עברה, בצפייה במים יורדים (מאוד), ולבסוף יצאנו לדרך בעקבות הצ'ילאינים, דרך הים, אנחנו ערומים כביום היוולדנו והם לבושים באופן מלא...
השמחה וההתרפקות בסוף החצייה עשו את שלהן, מה שגרם גם לצ'יליאנים להנציח אותנו במצלמתם.. שארית הטרק עברה עלינו ב: לילה אחד בקרבת הרפוחיו, חציית הנהר הראשון בגאות - לא מאוד נורא, הליכה בדרך חזרה שכבר הכרנו והליכה ארוכה ומייאשת ב9 הק"מ שאותם כבר הכרנו, והפעם לא מאוד נהנינו.
לסיום:
הטיפים שלנו למי שעושה את הטרק:
1. נהר סן פדרו - עביר באמצעות גשר.
2. הנהר השני - מי שלא חוצה עם דייג, לחצות בשפל דרך הים, איפה שיש סימון עם מקל
3. לא לקחת הרבה מים - יש המון פלגים בדרך שאפשר לשתות מהם.
4. בנהרות - רצוי לעשות סיבוב קטן דרך הים, שם הנהר לא התחתר בחול, ואיפה שהגלים גבוהים יותר יש חול יותר גבוה.
5. לקנות מפה (גשו ללשכת התיירות העירונית, גם כדי לברר את שעות הגאות והשפל והם יפנו אתכם לשם)
6. בדרך חזרה לא להזמין מונית - יש טרמפים.
7. לא לבנות על סירה בחזרה - מתסכל.
8. לתכנן את היום לפי הגאות והשפל.
9. יש קצת טווח חצייה של הנהרות סביב הגאות והשפל.
10. להיות ערניים לסימונים ביערות.
11. לניילן את המפה ואת סיפור הדרך.
12. אנחנו השתמשנו בזבל שלנו כדי לשפר את הסימון בדרך - מה שכנראה הוביל לכן שהשביל יהיה בכלל מסומן במקור, אפשרי שגם אתם תעשו זאת, לפי צו מצפונכם.
13. היום באמת ארוך, אז אם יש לכם זמן אין צורך לרוץ יותר מידי.
תהנו!!
אופק ומתן.
