חלק 5 - לא קל, לא קל בקופנגן

בקופנגן ביקרת לראשונה לפני 10 שנים (או קצת יותר -; אבל מי סופר) שהייתי בתיאלנד עם חברתי זוהר. נסענו לשם במעבורת, הגענו לחוף שכולם מדברים עליו בשעת צהריים מוקדמת- לא הבנו על מה מדובר ועל מה מדברים... האי היה נראה שומם, אפילו מת- אכלנו ארוחת צהריים במסעדה ישראלית וחזרנו לקוסמויי- כשכולם סיפרו על קופנגן כמה הוא מדהים -; בכלל לא הבנו על מה המהומה. הפעם אני מבינה על מה המהומה ויודעת גם להסביר, (במיוחד עבור זוהר) אז ככה:

אחרי הימים הלא סימפטים בקוטאו- לקופנגן אני מגיעה מותשת. בירור קצר עם זוג שנמצא בירח דבש- חן וקובי שהכרנו לגמרי במקרה בקוסמוי, מביא לכך שאנחנו מגיעים אליהם ישירות למלון Phangan Bayshore Resortוסוגרים שם לילה לנסות את המלון. מדובר במלון בחוף הדריין -; כן החוף של מסיבות הפול מון בצד של הזריחה -; הרועש מאוד בלילות (אבל לנו זה לא הזיז בכלל), ועם זאת מדובר בפלא- זהו כפר נופש, מטופח ויפה, עם חדרים סימפטים במיוחד, זרם נורמלי במקלחת, בריכה מהממת ומרחק יריקה לחוף- בקיצר קטע. מה עוד? שביום כל האזור נראה מקום אחד ובלילה מקום אחר לגמריי! בלילה החוף נראה כמו מועדון לילה, עם שולחנות, ברים של שתייה חריפה (נמכר בדליים קטנים) רוכלים שעוברים עם דברים מנצנצים מכל הסוגים, שלטים זוהרים, המג'אסטיות הופכות לרקדניות והנהגים ללהטוטנים....וביום??? חוף ים נקי ולבן וצלול במיוחד. כן- זה מה שלא השכלנו להבין לפני 10 שנים: האי הזה לא מתעורר לפני 1 בהתאמה -; לא לפני 1 בצהריים ולא לפני 1 בלילה- למה???? ככה! ביום כולם עייפים מהבילוי בלילה הקודם ואחרי שנחו להם כל היום... יש עוד לילה לחגוג- וכך נוצר שהמשפט מה שקורה בתאילנד -; נשאר בתיאלנד- נולד והתפתח במיוחד עבור קופנגן. מסתבר גם שיש מצב צבירה קופנגן... האי מתנהל בקצב שלו, בקטע שלו וצריך להיכנס למצב צבירה הזה כדי ליהנות ממנו באמת.

הילדים נכנסנו למצב צבירה הזה בתוך 10 דקות. המרחק מבריכת השחייה לחדר היה 10 שניות -;המעבר לים -; עוד דקה- אז בכלל החיים שלהם הפכו למאוד מאוד קשים- הם כל היום התווכחו אם לשחות בים או בבריכה. אחרי 4 שעות באי הם פשוט תיזזו מהחדר-לבריכה-לים כאילו המלון של אבא שלהם.. הביטחוןשלהם במקום והיחס המדהים של אנשי הצוות במלון (התאילנדים פשוט מתים על ילדים!!!!) נתנו את הביטחון שלהם גם בי- אחרי יומיים במלון החדר כבר היה פתוח לרווחה רוב היום והילדים הפכו בני בית בכפר הנופש בקרב התאילנדים ובקרב החברים הישראלים שבילו באותו מלון. לי זה לקח קצת יותר זמן להיכנס למצב צבירה הזה- אבל כשזה קרה..... זה קרה בענק!!!! האזור שאנחנו ישנו בו (חוף הדרין)-; מכוונן ומתכונן עבור מסיבות הפול- מון המפורסמות שמתקיימות על החוף ויש סביב זה תעשייה שלמה- מסיבות אף מון (חצי ירח), ופול מון (בריכת ירח) וחולצות זוהרות במיוחד, צבעי גוף זוהרים במיוחד, משקפיים וכובעים מנצנצים וכל האזור נראה כמו אזור מהחלל החיצון מרוב נצנצים ואורות- אני והילדים דווקא התלהבנו וקנינו מזכרות זרחניות... חוף הדרין זה בעצם אצבע קטנה בקצה של קופנגן שמחולק לחוף הזריחה וחוף השקיעה. שניהם יפים מאוד והמרחק בינהם 7 דקות הליכה איטית במיוחד. רוב האנשים מנותקים מהעובדה שיש עוד אי שלם שכל המבקרים פשוט לא מכירים או מתעלמים מקיומו. ויש חיים על האי והרבה מה לראות. אז לקחנו לנו יומיים של בטן וגב ובטן וכל היום רבצנו וחשבנו אם כדאי לאכול היום איטלקי או ישראלי, אם כדאי שייק תותים או מנגו, לצאת לקקטוס (דיסקוטק על החוף-דקת הליכה מהמלון)... או לאמסטרדם (מועדון קצת יותר מרוחק) ולכל אחד היה באמת המון החלטות מאוד קשות להחליט! בכלל לא פשוט, לא קל בקופנגן. ביום השלישי אני מחליטה להרים את הכפפה ולהשכיר ג'יפ כדי לטייל באי. אני יוצאת לעיר המרכזית באי (טונג סלה) ושוכרת ג'יפ קטן. הנהיגה באי מאוד נוחה (חוץ מזה שהכל הפוך....) רק מה -; הירידה לאצבע של חוף הדרין מאוד מאוד מאוד תלולה ומסוכנת- כך שבירידה צריך סופר זהירות ובעליה... צריך לכבות את המזגן כי האוטו פשוט לא סוחב. הדרך הזאת היא גם הגורם המרכזי לתאונות באי והסיבה העיקרית בגללה המון צעירים מסתובבים עם קביים בקופנגן- הם שוכרים טוסטוסים, לא מעריכים את הדרך נכון ובשילוב עם קצת גשם הדרך הזאת הופכת לקטלנית- לא נעים בכלל ודרוש באמת המון תשומת לב. אני מגיעה למלון- הבליינים הישראלים עדיין לא פקחו את העיניים -; ואנחנו כבר עם ג'יפ קטן. כשכולם מתרכזים בבריכה- אני מזמינה את חן וקובי לטייל אתנו באי..... העמסנו את כולנו לג'יפ ויצאנו לדרך, היה ממש נחמד- הנסיעות קצרות ממקום למקום והנהיגה נעימה- היינו במקדש סיני, נקודות תצפית, האי קומה- שמחובר לקופנגן ברצועת חוף. בדרך חזרה תוקף אותנו גשם- אז הפעלנו וישרים- איזה כיף זה רכב????? הסיבוב מסביב לאי ארך 3/4 שעות והוא שווה ומומלץ. ואחרי שהתעייפנו מאוד אנחנו ממשיכים לא לעשות כלום!!! (חוץ מלקבל החלטות חשובות ועקרוניות מאוד). משיחות פה ושם -שם ופה (מה יש לנו לעשות???) מסתבר שיש בכל ערב קריוקי ישראלי בבית הישראלי- מי אמר קריוקי ולא קרא לי מי?!?!?!?!? אני מנסה לשכנע את הילדים לבוא איתי ולהם נמאס לשמוע אותי שרה... אז אני יוצאת לשיר קצת. במקום יש מסעדה כשרה וגם בית כנסת ושולחנות ביליארד וצוות עובדים עם רפרטואר שירים קבוע וידוע (אחרי כמה ימים של קריוקי כבר יודעים מי הולך לשיר מה- חמודים, העיקר שהם משעשעים את עצמם) בקיצר שמייח ונחמד מאוד! כשאני חוזרת למלון החברים מישראל מרוכזים ליד הבריכה ועושים רעש כמו לול תרנגולות -; אז אני מצטרפת לחגיגה ואפילו מצליחה לשכנע אותם שמחר... לא קקטוס ולא קריוס ובקטוס- יוצאים לשיר קריוקי! ובתמורה אני מבטיחה לצאת איתם לקקטוס הזה... נו שיהיה.

את השבת אנחנו פותחים בברכת שבת שלום מצולמת לקרובים מישראל. קנינו צבעי גוף זוהרים במיוחד ובעזרת חן אנחנו מתקשקשים אחד על השני, מצטלמים ושולחים כמעט און ליין לכככככככככללל המכרים שלנו (למחרת אנחנו עושים את הוורסיה של ירח הדבש עבור חן וקובי). בערב חוגגים בבית הישראלי- עם ארוחת שישי משותפת, מזמורי שבת והמון אוכל ביתי (סוגרים מקומות מראש ובתשלום)... העברנו שישי ממש תענוג עם חברים טובים וכקינוח אנחנו חוזרים למלון ומחברים את המחשב בבריכה לראות יחד את הסרט "חגיגה בסנוקר".. אפילו הילדים כבר יודעים שהרדיאטור נפל לתוך הקרבורטור ועשה שם סמטוחה... לא קל, לא קל בקופנגן...

בלילות בקופנגן הילדים נהנים ממופעי אש ותימרות עשן על החוף- ואני נהנת מהחופש להסתובבויות, כמו שהבטחתי לחברים מישראל באחד הלילות אני יוצאת איתם למועדון על החוף.....השכבתי את הילדים לישון- הראיתי להם בדיוק איפה אני מבלה ונפרדנו כידידים. החוף מלאאאאא צעירים במצב כפית (מחוקים לגמרי) מה שמביא אותם לסיטואציות לא הגיוניות, לריקודים מטופשים והרבה אושר ואהבה חופשית על החוף- לא נספר את כל מה שקרה באותו לילה (מה שקורה בתאילנד כזכור נשאר בתאילנד) אבל הלילה הזה היה שווה כל רגע במיוחד כי הוא הסתיים בצפייה בזריחה מהבריכה במלון- שזה באמת מחזה שלא כדאי לפספס... אחחחחח לא קל, לא קל בקופנגן!