המסלול – מבט פנורמי
נחתתי ב”הוואנה”{יום של שוטטות}, למחרת נסעתי בטקסי קולקטיבה ל”לאס טרסאס” {יום אחד}, משם באוטובוס של חברת וייזול ל”ווינאלס”{יומיים}, חזרה להוואנה {4 ימים} , טסתי ל”ברקואה”{3 ימים} ומשם באוטובוס וויאזול ל”סנטיאגו די קובה” {3 ימים}. עם וויאזול נסעתי ל”קמאווי “{יום}, ועם אוטובוס מקומי ל”סנטה קלארה” {יומיים} ושוב עם וויאזול לטרינידאד. {4 ימים}בטקסי קולקטיבה חזרתי להוואנה {יום וחצי}. ומשם חזרה הבייתה.
קובה מדינה חקלאית פורייה.
מחלון האוטובוס בנסיעה מהמזרח למערב עוברים בנוף של “פרדסים” “מטעים”מעוצבים בעצים ושיחים צפופים: מהקוקוס הגבוה לעלי הבננה הפרושים ולידם מנגו, פפיה,סאפודילה ועוד..
תמונה: הנוף לאורך הכביש בין ברקואה לסנטיאגו די קובה
הנהרות רחבים בזרימתם אל הים . מסביב ירוק עד, שמיים מים וים .הים שממלא את האופק, בלי יכטות בלי היסטריה של נופשים .והים לא מלוח במיוחד באזור כשהנהר והים נפגשים .
תמונה: מקום החיבור של הנהר לים ב”לה בוקה” שליד טרינידד
מראה פורה ושלוו . המראה שקולומבוס וודאי התלהב ממנו כשחיפש זהב לפני שעזב.
ככל שנכנסים פנימה למרכז האי, המטעים פחות סבוכים, אבל עדיין עצי פרי שתולים לתפארת.
מרחוק שרשרות הרים, ואנחנו נוסעים במישור.
כפרים על אם הדרך לא פסטורליים .כפרים .מידי פעם איזו משאית רועשת ישנה, או טרקטור עם פלטפורמה, ואנשים עומדים בצידי דרכים .אין בדיוק תחנה, והם עומדים.
תמונה: כפר בדרך מברקואה לסנטיאגו די קובה
הכבישים הבין עירוניים נוחים לא צפופים. ככל שמתקרבים לישוב ולרחובותיו מתרבים שלטי החוצות. משפטים קצרים של משטר, שמתחזק באינפוזיה אידאולוגיה שהתנפצה . לדוגמא: שלט ענק על כלונסאות. קסטרו ,ראול אחיו וצ'בס מוונצואלה: שלושת הדיקטטורים מצולמים זה לצד זה עם מבט רציני לכיוון המחר. ומתחת כתוב ”אמיגוס”.
בכל תחנה או קיר פנוי או קיר מרכזי מתנוססים גיבורי המהפכה. המשפט של צ'ה hsta la victoria simpre”עד הניצחון תמיד “ חקוק בליבותיהם של הדור שאחרי המהפכה. בטקסים הם שרים אוטומטית, כשהמנגינה מושמעת ברמקולים .הרגל עוד מבית הספר.
תמונה: בשכונה הדרומית של הוואנה וייחה של המקומיים
החיילים של קאסטרו קטנים לא גברתנים ולא מפחידים, כלפי חוץ לפחות. אבל הם נוכחים .החלק בעיר שבו הם שוהים הוא החלק המטופח בעיר .
תמונה: מנוחת חיילים בצידי הדרך שבין סנטיאגו די קובה לקמאוי
הם יכולים לעצור מישהו ברחוב. תושב כמובן .ולבקש ממנו להראות את השקית,הסל,התיק. הרוכלים ברחוב מתורגלים להתחמק מהם.
ב”ברקואה”, ברחוב קטן, נתקלתי במקרה במערכת בחירות . איש ואישה עמדו בכניסה לשער ביתם בשתי שורות מקבילות,והאזינו לדבריו של המועמד לראש העיר. הוא דיבר ברמקול בקול שקט. לידו חייל קטן ורזה וכובעו מהודק היטב לראשו. הייתה דממה . לא התקהלות .הרמקול לא נשמע למרחקים, וגם לא הגיעו המונים למערכת בחירות ובטח לא שלטים. והציבור מקשיב בכבוד. עוף לא צייץ. משערת שתושבי הרחוב היו צריכים לצאת החוצה. ואולי כל רחוב קיבל זמן משלו. ואולי התוצאות כבר ידועות מראש. בכל אופן אפשרו לתושבים לשאול.
רגע טוב באוטובוס לעבד חוויות. נזכרתי שתייר הולנדי באחת הארוחות אמר לי :”תראי איזה חיים פשוטים יש לקובנים. אין להם כלום והם מרוצים מאושרים, כל הזמן שרים. ואנחנו…!”
לא הצלחתי להבין איך הוא הגיע לזה שהם מאושרים ?! בבתים שגרתי לא שמעתי אותם מזמזמים לעצמם? לא בקעו צלילים מרדיו, לא תקליטים ולא דיסקים? ואילו ביום יום ובכל יום בבתי קפה, בקרנות רחוב, בככרות העיר, במלונות, ובערב במועדונים נשמעת מוזיקה מלאת גוונים, מחממת את הלב. הדיסוננס הזה גרם לי לראות בהתחלה את המוזיקה כמצרך תיירותי ,שתפקידה להנעים לסועדים או להולכים ברחוב את שירת ה“גואן טאנמרה”, ובהפסקה לעבור בין היושבים ולבקש תמורה. נכון . זה קיים, וזה מעצבן !!
תמונה: זמרי רחוב בהוואנה במנוחה בין שיר לשיר כשעל צוואר האישה תלוי האישור שהיא יכולה לגבות כסף
ככל שעברתי ממקום למקום המוזיקה הייתה חלון ראווה ללב ,לנשמה, למסורת של הקובנים . המוזיקה הייתה המוטיב ,שחיבר לי את חלקיה של קובה. ככל שהימים עברו התחלתי לפתח טעם. לראות את ההבדלים בין ההופעות ביומיום ,לימי שישי ושבת .לראות את ההבדל בין סוגי המועדונים “הקאזה לה טרובה” לבין “הקאזה למוסיקה”. לגלות את אופי המקום שהגעתי אליו לפי המוזיקה המתנגנת בו.
נמשכתי לשירת הקמפאסינוס,שירתם הנוגה של האיכרים, בדומה ל”בונה ויסטה סושיאל קלאב”, גיליתי את הריקוד והשירה של האפרו קובנים ואת שירת הטרובדורים. הסלסה והרומבה היו ריקודי העם בכל מקום תיירותי שהלהיבו את הצעירות האירופאיות היפיפיות עם המקומיים שאי אפשר היה לנתק את העיניים מאומנות הריקוד שלהם.
במסע הזה שאלתי בלי הכרה,פעמיים נתקלתי בחשדנות שמא אני מהשלטונות במסווה של “גזר גמדי”. דובבתי את מי שרק היה אפשר. שיתפתי אותם בקריאה שלי, כדי לבדוק אם קראו סופרים שסר חינם מהשלטון , או עזבו את קובה. עניין אותי לדעת איך אומנים חיים במקום שחופש הביטוי נלקח מהם? ובערים או בכפרים איך מנהלים מלחמת קיום? והאם קובה תשמור על האופי המיוחד הזה בדמותם של הקמפאסינוס האיכרים?
אספתי והרכבתי את כל חלקי הפאזל שיצרו תמונת טבע אנושי חם וקיים .
