הקדמה:
במאי 2002 כשהמדינה קראה לילדיה לחזור ארצה מהודו ,מחשש שהמתח עם פקיסטן יוביל למלחמה גרעינית. הייתי כבר בהכנות לנסיעה לשם .כותרות העיתונים בארץ הזדעקו "הצילו את הילדים בהודו". בי נוצרה הרגשה שזאת הייתה הזדמנות פז להורים, שילדיהם נוהרים בהמוניהם להודו אחרי הצבא ,להשיב אותם הביתה מ“ארץ אוכלת ילדינו" ולהשיב אותם לצמיתות . לי דווקא התחשק להמריא לשם וכמה שיותר מהר.
נכון !!! כל זה קרה לי לפני 17 שנה, אז למה זה רלוונטי לכתוב זאת עכשיו?
כי אין כל חדש תחת השמש. אני פוגשת עדיין את אותה חרדה בעיניהם של ההורים. כמו כן ידיעות אחרונות פרסם אמנם חלק מהיומן ב – 1.8.2007 ,אך היריעה הייתה שם קצרה מלהכיל את כל מה שחוויתי בחצי יבשת שאינה דומה לשום מקום אחר בעולם, ומה שהיה הוא שיהיה. אינני מוציאה את דיבתה של הודו הורים יקרים, אבל המסע הזה השחיל לחיי טווח מחשבה רחב מידות שאני מכורה לו עד היום.
היוזמה לנסיעה הייתה שלי. אחרי שנתיים של ניתוק מהבן - שהספיק להיות באוסטרליה ,בניו-זילנד ולהתנחל בהודו, ואני שהייתי בשליחות של הסוכנות היהודית בארה"ב במשך שנתיים - החלטתי שזה הזמן לחדש מגע. טלפונים לא עשו לי את זה, ולדאוג - אחרי לבנון והשטחים, כבר לא היה טעם. רציתי חיבור מסוג אחר בינינו.
תמונה :אסא בני כבר השתלב בכל עם ההודים.לפעמים אי אפשר היה להבדיל ביניהם.
חצי שנה קודם, הפקרתי את עצמי בקוסטריקה ,בידיה של נטע בת ה-20 מקיבוץ כפר ברוך. כשנפגשנו באקראי במכבסה בסאן חוזה , היא הזמינה אותי להיות שותפה למסע שלה לשבועיים. מעבר למחמאה שהייתה מוכנה לצרף קשישה ממנה, דרכה התקבלתי לבי"ס של החיים, לעולם התרמילאיות.
המסע התרמילאי אינו עומד לא על אסלה, לא על מקלחת ולא על אוכל. גם התכנון הוא אלמנט משני. כשקצב העולם השלישי הוא יותר איטי מקצב פעימות הלב, ההנאה נמצאת דווקא במסתורין של הבלתי צפוי.
כדי להיות פנויה לריגושים, כדי לחוות באמת, צריכה הייתי לתת לראש לנוח. חוש הריח, הראייה, הרגש ובעיקר החוש השישי, כולם יחד היוו את המצפן של החוויה. להגיע למקום, לחוות אותו כל כולי ברגע נתון ולהרגיש חלק ממנו, ואז, ברגע ששבעתי לקום ולהמשיך. סטייל זיקית, אינטגרציה שמערבלת אותי עם הסביבה ויוצקת תובנות חדות ומהירות.
כשנטע עזבה נותרו לי שבועיים להסתובב לבדי. קוסטריקה הייתה הסטאז' .
השיחות לאורך המסלול עם הילדים שלנו , היינוקות לשעבר, היו עבורי למפץ הגדול. כל צעד ושעל של היכרותי עם הסביבה, ובעיקר עם היכולות שלי, באו לי מהם. ואין כוונתי ליכולת להתארגן אלא :סיגלתי לי הקשבה, למה שהם בעיקר לא אומרים .למדתי להתנהג מתוך חיקוי והתבוננות בהם, להיטמע בכל רגע נתון, לשהות ולספוג בלי שעון. ולהתענג ממה שהרגעים האלה מתגמלים.
במהירות הבזק, החלטתי לנצל את הרגע של שנינו: הרגע שלי להיכנס להרפתקה והרגע שלו, רגע של זחיחות דעת ,של הסכמה שאבוא. תוך שבוע הייתי מוכנה עם החיסונים, הרצאה במטייל וארגון התרמיל, ובני בושש להתקשר.
